אדם הפטר: מוסיקאי ואמן

השירות הצבאי

אוקטובר 1972
אדם המ"כ אומר שלום לבסיס
בו הוא מדריך ומצטרף ללהקת השיריון

אדם חלם על שירות צבאי בלהקה צבאית, אך לצערו בגלל "פרופיל גבוה" נאלץ לשרת יותר משנה בחייל קרבי לפני שאישרו לו לעבור ללהקה. אז הוא עבר טירונות נחלאים, קורס מכים 906 רובאי שבע. בקורס מ"כים, גם כשהיה צפוף בתוך אוהל הסיירים, הוא מצא מקום גם לגיטרה. הוא ניגן, שר וליווה אחרים. אין כמו הגיטרה לחבר בין אנשים. אדם הדריך ארבעה מחזורים של טירונים, כל מחזור חודשיים, בבסיס קדום ליד שכם.

אדם כנראה חיכה שהצבא יגלה אותו. אמא שלו הייתה הכוח הדוחף (כמו כל אמא פולניה) ואמרה לו כל הזמן: "נו אדם, צחל לא יבוא אליך לדפוק בדלת". ובסוף אדם אזר אומץ וניגש לבחינות

בבחינות אדם זוכר קבוצה ענקית של תיכוניסטים מחכים בעצבנות להיכנס ל"אודישן". כשהגיע תורו אדם, הוא שר וליווה את עצמו עם הגיטרה בשיר "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של מתי כספי ונתן זך. כששאלו אותו אם הוא יודע גם לשחק או להצחיק הראה אדם צד נוסף של כישרונו – חיקויים

לאחר שנה וקצת בשירות קרבי אדם הצטרף ללהקת גייסות השריון שהייתה בתהליכי גיבוש והכנות לקראת תוכנית הבר-מצווה שלה "שיר-יון הרצל". עברו כתשעה חודשים של הכנות, וחזרות אין ספור – ממש הריון מלא - והלהקה הייתה מוכנה

להקת גייסות השיריון

להקת השיריון בהופעה. אדם שני מימין

לתמונות נוספות מתקופת הלהקה הקלק כאן

להקת גייסות השיריון החלה להופיע בבית החייל בתל-אביב. הרבה תפאורה, במה ענקית, מסך גדול. במשך שלושה חודשים התרוצצה הלהקה ברחבי הארץ עם צוות ענק. אוטובוס בידיו האמונות של שלום הנהג מסיע את חברי הצוות, ומשאית עם כל הציוד והתפאורה. ללהקה היה צוות של ארבעה חשמלאים. לקח בין ארבע לחמש שעות להעמיד במה ולהכין את הציוד לקראת הופעה. לפני ההופעה או לאחריה, היו חברי הלהקה אוכלים בחדר האוכל של הקצינים ומרגישים כמו סלבס.

בנות הלהקה
בנות הלהקה היו גם מוכשרות וגם נודעות ביופיין. בין החברות הייתה עירית בולקא שאחר-כך הייתה בנשמות הטהורות, חני בודגוב, שהייתה בלהקת סקסטה, ורדה זהבי שרקדה להפליא ושולי וקרן שהמיסו את ליבות החיילים . ההתלהבות מהבנות באה לידי ביטוי גם במערכון בתכנית. מערכון שדיבר על גילוי מטען של פצצות, עם הדו-משמעות של הביטוי. בכמה מקומות כשהגיעה הלהקה לבסיס,השמועה כבר התפשטה והחיילים חיכו לראות את "הלהקה עם מטען הפצצות"

אחרי ההופעה, הנסיעה חזרה הביתה הייתה מערך לוגיסטי. קודם כל חוזרים לתל-אביב. כל מי שגר בצפון או בדרום סודרה לו אכסניה בתל-אביב, קרוב מאוד לבית החייל, שם גם פגשו את החברה מהצוותים והלהקות האחרות. האחרים , כמו אדם, שגרו במרכז נשארו עם שלום הנהג לפיזור עד הבית, כל אחד ואחד לביתו. ואדם שכבר אז גר בפתח תקווה, חיכה בסבלנות, עד שעות הבוקר הקטנות, כיוון שהיה התחנה האחרונה, לפני ששלום נסע לביתו שלו בכפר סבא.

הנהג שלום, או בכינויו "שלום הנהג" היה תימני קפדן ששמר על האוטובוס כעל בבת עינו, האוטובוס היה חייב להיות נקי. מבחינתו חברי הלהקה היו נוסעים ארעיים שהוחלפו כל פעם במחזור אחר. הוא למשל היה מפסיק את הנסיעה באמצע מדבר סיני ומכריז: "הפסקת קפה" ולא עזר כלום. חברי הלהקה היו אנוסים לחכות בסבלנות עד שיסיים ויאחז שוב בהגה.

תקופת מלחמת יום הכיפורים

להקת השיריון בהופעה. אדם שני מימין

אדם וגבי עם גיטרות בהופעה בשטח
לאחר מספר חודשי הופעות פרצה מלחמת יום הכיפורים. הלהקה החלה בסיבוב הופעות לפני החיילים בגזרה הצפונית שהייתה המומה מחדירת הסורים ונפילת הגולן. באחת ההופעות הראשונות נודע לחברי הלהקה שהאב הרוחני שלה, מפקד החינוך של השיריון – עודד חרמוני, נהרג בגזרה הדרומית. זה היה רגע מכונן שבו הבינו חברי הצוות את תפקידם במלוא המשמעות, להתגבר על הצער והבכי ולצאת אל החיילים עם חיוך ושירה מכל הלב. התוכנית שיר-יון הרצל נועדה להופעות באולמות עם במה ואפשרות להקרנת סרטים (שנעשו על ידי במאי הסרטים המפרסם בועז דוידסון, ובהם שיחקו חברי הלהקה). התפאורה כללה אביזרים ותחפושות ותוך זמן קצר היה ברור שצריך לזנוח את התכנית ולהיערך מחדש.

בשלב זה גויסו כל הכישרונות של חברי הצוות לביצוע תכנית גמישה שהותאמה לקהל היעד ולתנאי השטח. שמוליק בילו – מפקד הלהקה (ולימים חבר בלהקת חלב ודבש) הכין רשימה של ביצועים, קטעי סטנדאפ וסיפור בדיחות בכיכובו של יואל ליבה, מערכונים בכיכובם של בדרני הלהקה (משה בקר, דורון נשר, בנצי רווח), שיריה של להקת כוורת. שירים בספרדית על ידי אלון בלפולסקי, וגרסאות של שירים ישראלים ולועזים בסולו, צמדים ושלישיות עי ידי שאר חברי הלהקה (אדם הפטר, גבי שדה, אלי ארגון, ושמוליק בילו והזמרות עירית בולקא וחני בודגוב). שאר הבנות רקדו ושרו עם כולם בחן ובנועם והתזמורת המוכשרת הפתיעה כל פעם מחדש בביצועים שלא היו מביישים נגנים מהשורה הראשונה עם חשמל (גנראטור בדרך כלל) או Unplugged (בכלים אקוסטיים בלבד).

ברגע הפוגה עם עירית בולקא מימין
וחני בודגוב משמאל
הלהקה הופיעה במשך כל תקופת המלחמה ולאחריה, חלק מהחברים שהיו אמורים להשתחרר בסוף 1973 חתמו קבע עד לסוף אפריל 1974 כדי שהלהקה תוכל להמשיך ללא הפסקה. ההופעות הראשונות היו ברחבי הגזרה הצפונית. לאחר מכן ירדה הלהקה לסיני והופיעה ברחבי הגזרה הדרומית. חלק מההופעות בוצעו שעות מעטות לאחר קרבות קשים במיוחד. זכורה במיוחד הופעה מול החיילים ששרדו מהקרב בחווה הסינית. לאט לאט הצטרפו החיילים לשירה שקטה עם חברי הלהקה באמירה של "אנחנו נתגבר".

במספר מקרים בהם נדרשה הלהקה להופיע במוצבים, האוטובוס נעצר בעמדת השמירה, מספר קילומטרים לפני המוצב, וחברי הלהקה התגייסו למופע "מיני" עבור שני החיילים בעמדה, כדי שלא יחמיצו את המופע. מבט התודה של חיילים אלו שקיבלו מופע מכל הלב, היה שווה את כל המאמץ.

בעקבות טעות אנוש, האוטובוס של הלהקה יחד עם המשאית, חצו את התעלה זמן קצר לאחר הפלישה של שרון, הלהקה מצאה את עצמה באזור לחימה עם גופות הרוגים מצריים ושרידי טנקים ועשן שסירב לדעוך, וכמובן רעש קרוב של פיצוצים ויריות. היה מסוכן להמשיך והיה מסוכן לחזור. ללהקה הוצמדו שני נגמשים וכשהפיצוצים היו קרובים מדי, הצטופפו חברי הצוות בתוך ומאחורי הנגמשים ששימשו כמקלט ממונע, וחיכו עד יעבור זעם.

אחת ההופעות הזכורות של הלהקה הייתה בעיר סואץ, המלחמה הייתה עדיין בעיצומה. אזור ההופעה (בין מספר בניינים רבי קומות) היה יחסית מאובטח אבל אי אפשר היה לא לשמוע את הליווי הצפוף של יריות צלפים שהתלווה במשך כל ההופעה לנגינת התזמורת.